מאת עו"ד יעקב לוי

האם ניתן להפר התחייבויות עפ"י הסכמים שונים על רקע משבר הקורונה ?

במסגרת הסכם, לא ניתן לצפות את כל האירועים העלולים לקרות בתקופת ההסכם.

לעיתים מתרחשים אירועים המוגדרים כ"כח עליון" – אירועים בלתי צפויים ויוצאי דופן, אשר לא ניתן לצפות אותם כגון פגעי טבע, מלחמות, מהומות, שביתות, חוסר יציבות פוליטית או כלכלית ועוד. "כח עליון" יכול לשמש עילת הגנה לצד המפר חוזה, כתוצאה מנסיבות שלא יכול היה לצפות או למנוע. 

על אף היותה בגדר אירוע חריג, לא ניתן להסתמך באופן גורף על מגיפת הקורונה כאירוע הנחשב "כח עליון" הפוטר את הצדדים מקיום התחייבויותיהם החוזיות ומוביל לביטול "אוטומטי" של חוזה, ויש לבחון כל מקרה לגופו עפ"י הוראות החוזה הספציפי, נסיבותיו העובדתיות של העניין והוראות הדין החל על ההסכם.

סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) דן בסיכול חוזה ולפיו סיכול חוזה הוא מצב בו נמנעה האפשרות של צד מסוים לקיים את החוזה, כאשר הצד המפר לא ידע או לא יכול היה לדעת מראש שלא יוכל לקיים את החוזה ואף לא יכול היה למנוע את ההפרה. 

המדובר בנסיבות חדשות, שלא נגרמו ע"י צד לחוזה, שלא ניתן היה לחזות אותן או למנוע אותן, כאשר באותן נסיבות קיום העסקה בתנאים שנקבעו מראש בין הצדדים הוא בלתי אפשרי ובלתי צודק. 

הסעיף קובע 3 תנאים מצטברים שבהתקיימם צד לחוזה יהיה פטור מתוצאות ההפרה ואי קיום החוזה:

• הפרת החוזה היתה כתוצאה מנסיבות מסכלות שהמפר לא יכל לצפות מראש.
• המפר לא יכל למנוע את הנסיבות המסכלות שגרמו להפרת החוזה.
• קיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים.

סגירת בתי עסק כגון קניונים, מסעדות, אולמות אירועים, מכוני כושר וגני ילדים לצורך שמירה על הנחיות משרד הבריאות ומניעת הידבקות בנגיף הקורונה, הופכת במצבים מסוימים את קיום החוזה לבלתי אפשרי ולפיכך נוצר מצב של סיכול חוזה בין בעלי מבנים מסחריים לשוכרים ובין נותני שירותים שונים ללקוחות כגון בעלי אולמות אירועים ומזמיני אירועים, מכוני כושר ומתאמנים, הורי ילדים וגננות. 

בכל הנוגע להסכמי שכירות, ניתן להניח כי אירוע כגון מגיפה כלל עולמית ייחשב כאירוע חריג, אותו לא ניתן היה לצפות מראש ולא ניתן היה למנוע. יחד עם זאת, מניעה זמנית לשימוש במושכר איננה יכולה לבסס טענת סיכול חוזה.

גם אם לא ניתן לעשות שימוש במושכר לתקופה מסוימת מתוך תקופת השכירות, הרי שכל עוד השוכר מחזיק במושכר, הוא אינו יכול להימנע מלשלם את דמי השכירות בטענת סיכול.

כמו כן, יש להבדיל בין חוזה אשר לא ניתן כלל לבצעו כגון נכס שניתנה לגביו הנחיית סגירה והשוכר אינו יכול לעשות בו שימוש לבין נכס מגורים שאין כל מניעה להמשיך ולעשות בו שימוש ואף שימוש מוגבר, בתקופה בה קיימות הוראות כאלה ואחרות בדבר הגבלת תנועה או סגר במידה כזו או אחרת.  

סיכול חוזה אינו מביא לביטול "אוטומטי" של החוזה. ע"מ להשתחרר מחיוביו עפ"י החוזה, על צד לחוזה הטוען לסיכול חוזה בכפוף לקיום כל התנאים המצטברים של סעיף 18 לחוק, להודיע לצד השני על ביטול החוזה, שאם לא כן יראו אותו כמי שממשיך לקיים את החוזה. 

במקרים בהם לא ניתן לקיים את החוזה כתוצאה מאירוע מסכל כאמור, רשאי צד לחוזה לדרוש את ביטולו, אולם אז יש לדון בהיבט של ההחזרים, הנזקים והפיצויים.

יש לקבוע כיצד "לחלק את הנזקים" בין הצדדים, שכן אין שום קביעה לפיה הצד הדורש ביטול זכאי לקבל החזר מלא.

על ביהמ"ש לקבוע בענייני השבת כספים ובענייני חלוקת נטל הנשיאה בנזקים בין הצדדים לעסקה, כאשר עקרון הצדק המנחה עפ"י החוק הוא, שעל כל צד לשלם את ההוצאות הסבירות שהוצאו לשם קיום החוזה ולהשיב את יתרת הכספים. 

 בעיני, הפתרון מצוי בהסדר בין הצדדים, תוך הפעלת שיקולים של הגיון ושכל ישר, הסדר המביא בחשבון את הקשיים, המצוקות והצרכים של שני הצדדים לחוזה המעוניינים לפעול בתום לב ובמידת האפשר להמשיך את ההתקשרות ביניהם מיד לכשיתאפשר הדבר עם החזרה לשגרה.