ת.א. 38572-02-16 פלוני נ. מרכז מעיין החינוך התורני בארץ ישראל (שלום כפ”ס, נבו) מיום 2/7/18

פס"ד בעניין עובד תחזוקה בבי"ס שנפגע במהלך ביצוע תיקוני צבע בחדר המדרגות של ביה"ס לאחר שהשעין את הסולם ע"ג מדרגה בצורה מסוכנת. ביהמ"ש פסק לתובע סך של כ 440,000 ₪ לאחר שקיבל טענות התובע וקבע כי המעסיקה לא הדריכה אותו באשר לדרך הנכונה והבטוחה לביצוע עבודתו ואף לא פיקחה על אופן עבודתו.

ת.א. 34758-01-11 פלונים נ. מד"י משרד הבריאות (שלום הרצליה, הראל) מיום 17/12/17

ביהמ"ש פסק להורי ילדה שנולדה עם תסמונת ע"ש ארב (Erb's palsy) סך של 300,000 ₪ בגין פגיעה באוטונומיה. על אף ש מומחה ביהמ"ש קבע שלידת הוואקום שבוצעה במקרה זה, "התבצעה בהתאם לפרקטיקה המקובלת ועל פי מידת הזהירות המקובלת", ביהמ"ש קיבל את טענת ההורים לפיה בזמן אמת, לא קיבלו הסברים מספקים ועל כן "הסכמתם לביצוע לידה רגילה, אם וככל שניתנה, לאו הסכמה היא, שכן ניתנה מבלי שנמסר להם המידע הנדרש בדבר הסיכונים הטמונים בלידת ואקום, אל מול הסיכונים הטמונים בלידה בניתוח קיסרי שאינו אלקטיבי."

ת.א. 25956-12-12 קוקלייב אריק נ’ עירית ראשל”צ (שלום כפ”ס, בן ארי) מיום 5/11/15

פס”ד בעניין תביעת פיצויים בגין נזקי גוף נגד עיריה. ביהמ”ש פסק כי רשות מקומית אינה יוצאת ידי חובתה מקום שהאמצעים שבהם נקטה לא היו יעילים וכי במקרה זה מדובר היה במפגע משמעותי שהעיריה היתה אמורה לאתר ולטפל בו מבעוד מועד.

ת.א. 16601-09-12 חנניה משה נ’ ישרוטל בע”מ (שלום ת”א, קליין) מיום 17/5/14

פס”ד בעניין תביעת פיצויים בגין נזקי גוף נגד בית מלון. ביהמ”ש קבע את אחריות בית המלון לתאונה תוך שהוא קובע כי קיומן של מדרגות בחדר בו התארח התובע הפכו את החדר למסוכן.

ת.א. 2265/08 עז’ המנוח זהר דפן ז”ל נ’ המאגר לביטוחי רכב (“הפול”) (מחוזי ירושלים, י. שפירא) מיום 20/1/10

פס”ד בעניין תביעת פיצויים שהוגשה ע”י עזבונו של קטין כבן 17 שנים ושני הוריו, אשר נהרג כתוצאה מפגיעתו בתאונת דרכים. בית המשפט המחוזי השתכנע כי לאור נסיבותיו האישיות של המנוח יש מקום לקבוע את בסיס אבדן השכר לפי 150% מהשכר הממוצע במשק, וזאת תוך סטיה מההלכה שנקבעה ע”י ביהמ”ש העליון בפרשת פינץ (ע.א. 10990/05) החלה ביחס לקטינים ללא תלויים, שם נקבע כי בדרך כלל בסיס השכר לצורך עריכת חישוב “השנים האבודות” של מנוח קטין לא יעלה על השכר הממוצע במשק.

ת.א. 6120/04 רבר שושנה נ’ מורדוך אמנון ואח’ (שלום ראשל”צ, א. סורוקר) מיום 15/07/09

ייצוג נתבע בתביעת נזקי גוף. ביהמ”ש קיבל את טענת הנתבע לפיה בטרם התאונה פנה אל סוכן הביטוח אשר התחייב לבטח את עסקו. סוכן הביטוח חוייב בתשלום נזקיה של אלמנת הנפגע הואיל והתרשלותו היא שגרמה לכך שביום התאונה, עסקו של הנתבע לא היה מבוטח.

ע.א 9209/03 עז’ ניסן יניב ואח’ נ’ הכשרת הישוב (ביהמ”ש העליון, הרכב ריבלין, גרוניס, ארבל) מיום 16/11/08

פסק דין עקרוני של ביהמ”ש העליון בנושא הכרה באובדן קצבת הזיקנה של המנוח כחלק מהנזק של אלמנתו כתלויה, מעבר לתקבוליה מקצבת תלויים. (שאלת “הניכוי מן הניכוי”).

ת.א. 4290/06 נסיראת איהאב ואח’ נ’ יפאורה תבורי ואח’ (שלום ראשל”צ, א. סורוקר) מיום 25/5/08

תביעה בגין ביצוע עוולות של כליאת שווא ולשון הרע. התובעים נחקרו ע”י נציגי הנתבעת במשך מס’ שעות היות ונחשדו בגניבת סחורה של הנתבעת, בהיותם עובדיה. ביהמ”ש חייב את הנתבעת לשלם פיצוי בסך 50 אלף ש”ח לכל עובד.

ע.א. 1662/03 מסטר בני נ’ המרכז הבינלאומי ישראלי להשתלות שיער בע”מ ואח’ (מחוזי ת”א, הרכב פוגלמן, רונן, שילה) מיום 6/03/06

תביעה בגין רשלנות רפואית  בביצוע השתלת שיער שכשלה והותירה צלקות גדולות, רחבות ומכוערות בעורפו של התובע, שבגינן נותרו לו נכויות בתחומים הפסיכיאטרי והפלסטי. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות התובע בערעור שהגיש והוסיף על פסיקת בימ״ש השלום סכום נוסף של כ- 350,000 ש”ח לאחר שקבע:

  • לא היו טיעונים כבדי משקל שהצדיקו פסילת חוות דעתו של מומחה ביהמ”ש.
  • הנתבעים לא יצאו ידי חובתם בכך שביצעו את השתלת השיער אלא מחובתם היה לשפר את מראהו של התובע, בכך לא צלחו ועל כן עליהם להשיב את הכספים שקיבלו עבור ביצוע ההשתלות.
  • פיצוי בגין כאב וסבל יש לפסוק בהתחשב בפגיעה הסוביקטיבית של הנפגע.

ת.א. 6549/96 מגיס ניסים נ’ כלל (שלום כפ”ס, ג. ציגלר) מיום 27/10/02

פס”ד עקרוני בנושא זכאות לפיצויים בגין נזק נפשי משני שנגרם לתובע אשר גרם למותה של אחייניתו בתאונת דרכים. (הרחבת מעגל הקרובים לפי הלכת אלסוחה).

ע.א. 7418/01 ברוש נ’ מנורה (ביהמ”ש העליון, ברק) מיום 8/7/02

ערעור "בגלגול שני" בעניין שיעור האשם התורם שהוטל על עובד מטבח. ביהמ"ש העליון הפחית את שיעור הרשלנות התורמת של התובע מ- 50% ל- 30% בלבד.

ע.א. 43/97 סהר נ’ בן דוד (מחוזי ת”א, מ. רובינשטיין) מיום 17/9/98

פס"ד עקרוני בענין "הניכוי" (קצבת השאירים) "מן הניכוי" (של קצבת התלויים).

ת.א. 400/87 אבוטראש נ’ קופ”ח כללית (מחוזי ב”ש, א. ריבלין) מיום 24/3/98

רשלנות רפואית בהולדה (תסמונת ה.ר.ב.). במסגרת הליך גישור בביהמ"ש העליון הוסף על סכום הפיצויים.

רע”א 8061/95 עוזר יצחק נ’ אררט פד”י נ3, 532 (ביהמ”ש העליון, הרכב ברק, לוין, אור, מצא, חשין, שטרסברג-כהן, טירקל) מיום 28/11/96

פסק דין עקרוני של ביהמ”ש העליון בהרכב 7 שופטים מפי נשיא ביהמ"ש העליון דאז, השופט אהרון ברק אשר בפסק דין ארוך ומפורט סקר את התפתחות הפסיקה מאז תיקון מס' 8 לחוק וקבע את ההליך הפרשני שיש לבצע טרם קביעה האם אירוע מסוים מהווה תאונת דרכים בהתאם לחוק הפלת"ד. נקבע כי בשלב הראשון על השופט לקבוע האם המקרה נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית בחוק, במסגרת זו עליו לבחון אם היה "שימוש" והאם נגרם ע"י "רכב". אם האירוע אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים על השופט לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני ולבחון אם אותו המקרה נופל לגדר אחת החזקות המרבות שבחוק. ככל שהמקרה אכן נופל לאחת מן החזקות המרבות על השופט לעבור לשלב האחרון בו יבחן אם על המקרה חלה החזקה הממעטת.

בעניין זה התובע נפגע בעת טעינה של מטען על משאית באמצעות מנוף שניצל את הכח המכני של אותה משאית. הואיל והנזק לא נגרם "עקב שימוש ברכב מנועי" תחת ההגדרה הבסיסית של החוק, פנה השופט ברק לשלב הפרשני השני וקבע כי חלה החזקה המרבה בעניין "מאורע שנגרם עקב ניצול הכח המכני של הרכב", לגבי השלב הפרשני השלישי נקבע כי בעת התאונה הרכב לא שינה את ייעודו המקורי שכן מלכתחילה לאותה משאית היה גם ייעוד של פריקה וטעינה ועל כן המקרה אינו נופל בגדר החזקה הממעטת ועל כן נקבע כי התאונה הינה תאונת דרכים עפ"י חוק הפלת"ד.

ע.א. 541+2/88 החב' להגנת הטבע נ' עז' פורמן פד"י מ"ו1, 133. פסה"ד של ביהמ"ש העליון (ת. אור) מיום 4/12/91

פס"ד עקרוני העוסק בשאלת ה"תחרות" בין זכות ההשבה של המוסד לביטוח לאומי לבין זכות ההשבה של המדינה.

ע.א. 662/89 מדינת ישראל נ' אנטון קרבון פד"י מ"ה2 593  (ביהמ"ש העליון, הרכב לוין, בך, אור) מיום 21/3/91

ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת התובע לפיה יש להקל עם העובד בקביעת הרשלנות התורמת מאחר שמחובתו של המעביד לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך עבודתם, לחטוא בהתרשלות.

ביהמ"ש מצא לנכון להסתפק בהטלת אשם תורם בשיעור 25% בלבד על עובד שהפעיל מכונה בצורה לא נכונה ובניגוד להוראה מפורשת מטעם המעביד ועל אף שהוכח שהוא הוזהר מפני הסיכונים הכרוכים בהפעלת אותה המכונה.